דויד ברוזה
שיר אהבה בדואי, לא יכול להוריד ממך את העיניים, סיגליות
לא יכול להוריד ממך את העיניים
לא יכול להוריד ממך את העיניים
מעינייך הנראות כתגליות
לא יכול להוריד ממך את העיניים
משפתייך המפיקות מרגליות
באמת אחרי כל כך הרבה שנים
אפילו מהבוקר עוד לפני שתרחצי פנים
וביושבך ממלמלת למראה
משתנה כל שניה כל תנועה
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתמגנט
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתהפנט
וכשכבר נדמה לי שאני עולה על השביל
שאלי גנך הסודי אותי יוביל
דוקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים
ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיני
וכשאת תופסת מרחק את לא כאן בכלל
אז אני כמו החתן המרחף מהציור של מארק שגל
זה לך אות: כל מקום בו תלכי תדרכי
תעמדי ופתאום תחייכי
לא יכול להוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
לא לא לא לא לא אוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
שיר אהבה בדואי
צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול
כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל
הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד
הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד
וכשפרצו השיטפונות שכח את כל מה שהבטיח
אל הצלילים של החליל הושיט ידיים בסופה
במחול טרוף בקני הסוף נסחף שיכור כמו חול ברוח
גם הסלעים פרשו כנפיים כמו אנפה
וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה
סיגליות
היא התחתנה והיא מאושרת
למרות שבעלה היה מן שד ופרד
כל הזמן מצוברח קבוע
והוא אפילו לא אומר מדוע
שלוש שנים שהיא מקבלת
מגבר זר מתחת דלת
מכתבי שירה אליה
הם מאירים את עלומיה.
מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט.
לילות שלמים שהיא לא נרדמת
עליו בהקיץ היא חולמת
הוא בטח גבר עם לב רומנטי
נשמה טובה וחיוך סימפטי
שלוש שנים הוא סובל בשקט
כן לפעמים היא כמעט צועקת
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.
מי זה כותב לך ילדונת...
כשבעלה חוזר הביתה
עייף מהעבודה זורק מבט שואל למטה
הוא לא אומר כן והוא יודע
אם היא תדע בטח תשתגע
כן זה הוא שכותב אליה
הוא האהוב, הוא חלומותיה
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.
מי זה כותב לך ילדונת...
לא יכול להוריד ממך את העיניים
מעינייך הנראות כתגליות
לא יכול להוריד ממך את העיניים
משפתייך המפיקות מרגליות
באמת אחרי כל כך הרבה שנים
אפילו מהבוקר עוד לפני שתרחצי פנים
וביושבך ממלמלת למראה
משתנה כל שניה כל תנועה
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתמגנט
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתהפנט
וכשכבר נדמה לי שאני עולה על השביל
שאלי גנך הסודי אותי יוביל
דוקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים
ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיני
וכשאת תופסת מרחק את לא כאן בכלל
אז אני כמו החתן המרחף מהציור של מארק שגל
זה לך אות: כל מקום בו תלכי תדרכי
תעמדי ופתאום תחייכי
לא יכול להוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
לא לא לא לא לא אוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
מתחת לשמיים
באנו לכאן
מתחת לשמיים
שניים
כמו זוג עיניים
יש לנו זמן
מתחת לשמיים
בינתיים
אנו עוד כאן
את ואני
את ואני
את ואני
והמיטה רחבה
לתת אהבה
לילה ויום
לילה ויום
לילה ויום
והחיוך מתנצל
שהוא מתעצל
באנו לכאן...
שנינו אחד
שנינו אחד
שנינו אחד
אחד שלם ועגול
שלם וגדול
בואי ניתן
בואי ניתן
בואי ניתן
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך
באנו לכאן...
ולמרות הפער
ולמרות הכאב
ולמרות הצער
אני אוהב
ואוהב
ואוהב...