כינור
כינור הנו כלי קשת, הגבוה ביותר במשפחת כלי הקשת המיוצרים כיום.
על כינור מנגנים באמצעות קשת העשוייה מעץ ברזיל. על הקשת מתוחות מספר רב של שערות זנב סוס. ישנה טכניקה נוספת לנגינה על כינור הנקראת: פיציקטו. נגינת פיציקטו מתבצעת על ידי פריטה בעזרת האצבעות על מיתרי הכינור. לכינור ארבעה מיתרים המכוונים בקווינטות זכות; סול, רה, לה, מי (מהנמוך לגבוה). זה הוא הכיוון הקלאסי והנפוץ יותר. ישנו עוד סוג של כיוון מיתרי הכינור הנקרא כיוון "ערבי" (הוא נקרא כך משום שבדרך-כלל משתמשים בו במוזיקה מזרחית) והוא:סול, רה, סול, רה (מהנמוך לגבוה). טכניקות רבות לנגינה בכינור באמצעות הקשת: לגטו- חיבור מס' צלילים בקשת אחת. ספיקטו- הקפצת הקשת. סטקטו- צליל חד וקצר. סוטייה- ספיקטו על המיתר . ריקושט- הקפצת הקשת בקצה . ז'טה- ריקושט על מיתר אחד. דטשה - צלילים מופרדים, אך שאינם קצירים וחדים כמו הסטקטו. סטקטו מעופף- בין סטטקאטו לספיקטו. טרמולו- נגינה רצופה של תווים קצרים בזה אחר זה העשויה לתת תחושה של מתח או מרדף. מרטלה - סטקטו בחלק העליון.
הכינור הינו כלי הנגינה הראשון המוזכר בתנ"ך: "וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי, כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." (בראשית ד, כא). יובל המוזכר בפסוק הנ"ל, הנו יובל בנו של למך בן מתושאל, שפירוש הפסוק אומר עליו כי "המציא את אמנות הנגינה". העובדה כי המציא את אמנות הנגינה, כאמור, באמצעות הכינור, היא בלתי מדויקת. ראשית, הכינור התנ"כי אינו נחשב ככלי קשת, אלא ככלי פריטה, ככל הנראה כיוון שהקשת לא הייתה קיימת בזמנו. בנוסף, הכינור המקראי הינו בעל תיבת תהודה ושתי זרועות, מחוברות על ידי עול, שממנו נמתחים המיתרים (שהותקנו באמצעות מעי כבשים) אל תיבת התהודה, תיאור אשר לא תואם את הכינור המודרני. בנוסף, ברחבי ההיסטוריה נמצאו ציורים של אדם אשר מנגן בכינור. לדוגמה, בקבר בני חסן במצרים, נמצא ציור של כנר ועל מטבעות בר-כוכבא מוטבע כינור תלת-מיתרי. כינורות קדומים אנו מוצאים בארצות יבשת אסיה.